הממשלה והכנסת אינן הפורום המתאים לדיון בחוקי התורה. נושא הכשרות הוא דרישה של צרכני כשרות: דתיים, מסורתיים, וגם אנשים שרחוקים משמירת תורה אך מעוניינים שהמטבח שלהם יהיה כשר ובאותה נשימה מעוניינים לאכול מזון כשר. כמו שבכל חוק שנוגע לרפואה בוחרים ועדת מומחים המורכבת מרופאים, והם נותנים חוות דעת אשר על פיה מנוסח החוק, כך יש לנהוג גם בסוגיית מתן הכשרות.

ועדת המומחים לענייני כשרות היא ועדה קיימת: הרבנים הראשיים לישראל ומועצת הרבנות הראשית הם ועדה מוסמכת, שנבחרה על פי חוק. לכן, כל דיון בממשלה בנושא מתן אישורי כשרות חייב להתקבל על פי חוות דעת של הרבנים הראשיים.

מחלל שבת פסול לעדות!  אין כל אפשרות לסמוך על בית אוכל, מסעדה, מלון או קייטרינג שמחללים שבת, שביום חול ניתנת כשרות למזון המוגש על ידם. אדם שאינו מקפיד על שבת, בוודאי אינו מקפיד על כשרות. שהרי אם הוא מבשל בשבת הוא פוסל גם את המזון שמתבשל. הגדרתו ההלכתית היא "חשוד על הדבר". כלומר: חשוד על כשרות! בכך נסגרת בפנינו האופציה להעניק כשרות לבתי אוכל שפועלים בלא השגחה בשבת.

החשבונות הללו הם חשבונות שרק בעלי מקצוע, אשר בקיאים בנבכי ההלכה, יכולים לנהל.

בחוק המוצע אנו מוצאים פסקה שמבהירה את כוונת נושא דגלו: "תעודת הכשרות תינתן לבית אוכל, בהתחשב אך ורק במידת כשרותו של המזון בלא להתנות את מתן הכשרות בתנאים שאינם שייכים לכשרות המזון". נוסח זה מלמדנו על הבורות של כותבי החוק. כאילו הדרישה שלא לחלל שבת היא דרישה חיצונית שאינה נוגעת לכשרות המזון. פיסקה זו לבדה, די בה כדי להבהיר באופן נחרץ שאל לו לבית המחוקקים להתערב בנושאים שאין לו הבנה בהם.

הטענה כאילו יש לחוקק חוק חדש איננה נכונה. יש חוק איסור הונאה בכשרות המסדיר את סמכויות הרבנות הראשית לספק מזון כשר לכל דורש, לפי אמות המידה של ההלכה היהודית וכפי שהיא מתפרשת בדברי רבותינו.

מטרת החוק הקיים היא לאפשר לכל צרכן שדורש כשרות להיות בטוח שלא מספקים לו מזון שאינו חפץ בו. כמו שמשרד הבריאות תפקידו לבצע בדיקות של תקינות המזון כדי לתת לצרכנים את האפשרות לאכול מזון בריא, כך לפחות תפקיד הרבנות הוא לבצע את הבדיקות הנדרשות כדי למלא את מטרתו של חוק איסור הונאה בכשרות.

כמו שאיש לא מעלה בדעתו לקבוע למשרד הבריאות מה אחוז הנגיעות הרפואית המאושרת ומהו האחוז שבו נפסל המזון, כך לפחות יש להתייחס לחוק הונאה בכשרות, ולתת סמכות לרבנות הראשית לבצע את החוק.

לפי המצב הנהוג כיום, מסעדות ובתי אוכל ששומרים על השבת ועל הכשרות מקבלים אישור כשרות. בתי אוכל אלה סגורים בשבת, ומונעים מעצמם את הרווחים שניתן לקבל באמצעות מסחר בשבת.

לעומתם, בתי אוכל שבחרו לפעול בשבת משיגים את הרווחים מיום זה אך מפסידים את תעודת הכשרות, ובכך נמנעים צרכנים שומרי מצוות מליהנות משירותיהם. יש בכך איזון ושוויון הזדמנויות, כאשר כל אחד רשאי להחליט באיזו דרך הוא בוחר. אולם אם החוק יחייב לתת כשרות גם לבתי אוכל שפועלים בשבת, תהיה בכך פגיעה באותם בתי אוכל שומרי שבת. שהרי רבים מלקוחותיהם יוכלו ליהנות, בימי החול, מאלה שפתוחים גם בשבת. נמצא שבתי האוכל מחללי השבת נהנים משני עולמות, בעוד ששומרי השבת נפגעים.

דרך ארץ קדמה לתורה. גם בלי להביא בחשבון את הפגיעה בשבת ואת הפגיעה בכשרות, שני ציוויים של תורת ישראל, החוק המוצע אינו מוסרי ופוגע בשוויון ההזדמנויות של בתי האוכל.

הצעת החוק משדרת אמירה ברורה: איננו מאמינים ברבנות הראשית, זו רבנות אינטרסנטית אשר מערבת שיקולים זרים. אנו, יוזמי החוק, באים להצר את צעדי הרבנות הראשית ולא לאפשר לה לפעול כפי רצונה.

חייבת לעלות זעקה ציבורית שמתקוממת כנגד אמירה שכזאת.

האם חסרים גופים ממלכתיים שבהם ניכר לעין שיש חישובים זרים? האם גופי הספורט פועלים כולם אך ורק לשם שמיים, בלא נגיעות כספיות למכביר? האם המערכת המשפטית, אשר ממנה בעצמה את שופטיה בבחינת "שמור לי ואשמור לך" איננה נגועה? האם הממשלה או הכנסת שידרו אי פעם חוסר אמון במערכות אלו?

קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שבהתנהלות בנושא כשרות בתי האוכל מתנהלת הרבנות הראשית בשקיפות מוחלטת, איננה מסתירה את שיקוליה ואת מחשבותיה וקובעת בפסקנות שאין לתת כשרות למחללי שבת!

יש לעמוד בתוקף על כך שהממשלה והכנסת יחדלו ממחשבה זרה זו וישובו לתת אמון במערכת מקצועית וברוכה זו. תפקידן של הממשלה ושל הכנסת לחזק את המערכת הזאת ולא להתנכל לה.

אנו כולנו נקראים ללכת בדרך זו, לחזק את הרבנים הראשיים ולחזק את מוסד הרבנות הראשית. תחזור עטרה ליושנה, ויחזור כבוד התורה למקומו!

חלקים מהמאמר מצורפים כאן, המאמר המלא מתפרסם בעיתון 'בשבע'.